השפעת לקות השמיעה על ההורים

מחבר: ארתור בותרויד

גילוי הלקות בשמיעה

האם נמצאת מרבית הזמן עם תינוקה, ולכן היא יכולה להתבונן בו היטב וליצור עמו קשר, לרוב האם היא גם הראשונה שחושדת בקיום בעיה בשמיעה. הרמזים הראשונים עשויים להיות חוסר-בהלה של התינוק לרעשים חזקים, או חוסר מודעות לנוכחות אדם בחדר על בסיס שמיעה בלבד. אם האם תשתף את בעלה, את הוריה או רופא-הילדים בחששותיה, יתכן מאד שאלה ירגיעוה ויאמרו לה, כי אין יסוד לדאגותיה. קל יחסית לקבל דעה כזו, במיוחד כשישנן עדויות המחזקות אותה. לעתים תינוקות בעלי ירידה חמורה בשמיעה נבהלים מצלילים חזקים, הם מסתובבים או משתתקים, כשהאם נכנסת לחדר, ולעתים מחפשים את מקורו של רעש מסוים.

התינוקות, כמובן, מגיבים לרמזים חזותיים ותחושתיים, אך ההורים אינם מודעים למקורות התגובה. למרות שבמשך תקופה מסוימת האם מנסה להתעלם מחחשותיה, זרע הספר נזרע, והדבר עלול להשפיע על רגשותיה והתנהגותה כלפי התינוק. פחדיה מהווים צליל צורם במערכת יחסים הרמונית בעיקרה. העובד, שהתינוק מפסיק למלמל אחרי גיל שישה או שבעה חודשים, משפיעה על התנהגות השפתית של האם. בתחילה, כמו כל האימהות, היא מדברת אל התינוק, כאילו היה מבין כל מילה. פעילות זו היא אינסטינקטיבית, אך המשכה תלוי בהתקדמות ניסיונות התינוק לדבר.

כשניסיונות אלה אינם קיימים עוד, האם מדברת אל תינוקה פחות ופחות.

בגיל שמונה או תשעה חודשים הילד החרש כבר מסוגל לשבת באופן עצמאי והו מגלה עניין רב בסביבה הפיזית והחברתית שלו. חוסר התאום בין הערנות החזותית לבין הערנות השמעתית שלו ברור לשני ההורים, וסביר, שיבלו זמן רב בעריכת "מבחנים" לילד באמצעות "עושי-רעש" החזקים ביותר שברשותם, כגון כפות וסירים. כאשר יביעו שוב חששות בפני רופא-הילדים, תגובת הרופא (כמו: הפניית הילד למומחה או ניסיון להפיג את חששות ההורים) תהיה תלויה בגישתו, בניסיונו ובידע שלו. מאז מגפת האדמת של שנות-השישים עלתה המודעות בקרב קופאי-ילדים בנושא לקויות שמיעה אצל ילדים צעירים, ובנושא אפשרות הזיהוי, ההגברה והטיפול המוקדם.

גם בציבור הרחב גברה המודעות בנושא. למרות זאת אין כמעט ילד הזוכה לטיפול לפני גיל שנה. ועדיין יש ילדים רבים שכבר חגגו את יום הולדתם השני מבלי שבעייתם תאובחן באופן מקצועי.

אולם בשלב כלשהו ילד יגיע למומחה, שיודיע להורים: "התינוק שלכם חרש"?

אבל

למרות העובדה, שקביעת המומחה רק מאשרת את מה שההורים כבר חשו בלייבם. יש לקביעה זו השפעה חמורה, וההורים חייבים לעבור סידרה צפוייה מראש של תגובות ותהליכי הסתגלות המכונים בשם "אבל".

יש בתהליכם הללו אלמנטים משותפים רבים עם אלה שבתגובותיהם של אנשים על אסון פיזי למותו של אדם אהוב, על אבחון מחלה חשוכת-מרפא, ולמעשה על כל אובדן רציני.

יש לבני האדם דפוסי-חשיבה והנחות בסיסיות, שבאמצעותן הם מתייחסים לעולם ואת אלה קשה מאד לשנו. באופן עקרוני חייבים האנשים להתמודד במצבי משבר עם אירועים וחוויות, שאין להם מקום בדפוסי החשיבה הנוכחיים. הדרש זמן רב כדי להתאים ולהטמיע את הנסיבות החדשות לתוך דפוסי החשיבה. אבל קיימת תמיד תקווה, שהאדם יתבגר ויתפתח כתוצאה מכך.

להלן שלבי ה"אבל" לפי הסדר:

1.הלם

מצב של הלם הוא מנגנון הגנה טבעי. ברמה הפיזית הוא מקטין את השפעותיה של פציעה. ברמה הרגשית הוא מגן על הפרט ממידע בלתי קביל. תהליכי הזיהוי וההבנה, המהויים האופן שגרתי את הקשר של האדם ולעלם, אינם עובדים זמנית. אין שום טעם לנסות להסביר דבר להורי ילד חרש, כשהם נמצאים בשלב הזה. זה לא הזמן המתאים לעריכת השוואות בין לקות בשמיעה הלכתית ועצבית, או להסביר להם כיצד פועל מכשיר שמיעה, או להפציר בהם, שיש להעשיר את השפה השפתית של הילד. ההורים לא יקלטו את דברי המומחה הנדבר על דברים כאלה.

2.הכחשה

כאשר ההשפעות המגינות על ההלם נמוגות, ההורים נכנסים לשלב שבו הם מנסים לשמר את דפוסי החשיבה הנוכחיים שלהם ולשנות את המציאות. הם מטילים ספק באמיתות האבחון. הם ממשיכים ב"מבחנים" הביתיים, נאחזים בכל רמז לתגובה שמיעתית כעדות לכך שילדם שומע.

הם פונים לקבלת דעה נוספת או דעות רבות נוספות. אם הם מקבלים את העובדה, שלילדם יש לקות בשמיעה, יתכן שיסרבו לקבל את העובדה שהלקות אינה ניתנת לריפוי. יש הורים, שלעולם אינם עוזבים את השלב הזה לגמרי , והם ממשיכים לקוות לריפוי. הם נאחזים בכל רעיון, כגון: מחטים סיניות, השתלות בקוכליאה, מכשירי שמיעה חדשים – בכל דבר המבטיח להחזיר להם את הילד "הנורמלי" שאבד להם ושלו יש עדיין מקום בדפוסי החשיבה שלהם. המומחה חייב להיות מודע לעובדה, שבתהליך השיקומי הורים רבים מצפים שילדם יצא ממנו "שלם".

3.כעס

כאשר ההורים מתחילים לקבל את המציאות ולשנות אות אופני החשיבה שלהם, הם עושים זאת בניגוד לרצונם. מובן, שהם כועסים, שהרי חייהם שינו כיוון מבלי בחרו בכך. בדומה לילד חסר השפה, הם חשים כמופעלים ולא כפעילים.

הכעס יכול להיות מופנה אל ההורה עצמו, אל הילד, אל בן-הזוג, אל הרופא, אל המורה, אל הגורל או אלוהים. בצמוד לכעס קיים גם הרצון להאשים.

4.קבלה פסיבית

כשחוסר התועלת שבכעס נהיה ברור להורים, הם עשויים לעבור לשלב של קבלה פסיבית, הדומה לדיכאון. ההורים מתאבלים על אובדן הילד המושלם, והם חשים חסרי אונים. הם חשים כאילו נכנסו למנהרה, שאין אור בקצה. הם מרחמים על עצמם ועל ילדם.

5.קבלה קונסטרוקטיבית

זהו השלב הסופי, שבו ההורים מכירים בילד כפי שהוא. הם מקבלים על עצמם באיטיות את האחריות ללמד על החירשות, להתאים את התנהגותם לצורכיהם המתפתחים של הילד ולהיות מוכנים לביצוע החלטות קשות, שישפיעו על עתיד ילדיהם.

יש גורם המופיע לכל אורך תהליך ה"אבל", הוא רגש האשמה. זהו רגש מורכב מאד ומגביל.

ההורים עלולים להרגיש, שהם העילה ללקות שמיעה ושהביאו ילד "לא משולם" לעולם. הם עלולים לחוש אשמה, מכיוון שהם כועסים, או מכיוון שהם חשים, ש"המשימה" העומדת לפניהם היא מעבר ליכולתם. יתכן, שהאשמה תנבע ממקורות עמוקים עוד יותר – היא עלולה לצמוח מקונפליקט בין הדחייה הטבעית של ילד "חריג" לבין הרצון האינסטינקטיבי לקבל ולטפח את הילד כי הוא הילד שלהם.

ההשפעה הכוללת של ההלם, של ההכחשה, של הכעס, של הדיכאון ושל האשמה היא זו של אין-אונים. כל עוג ההורים אינם מגיעים למצב של קבלה חיובית של הילד, הם אינם מסוגלים להיענות לצרכים החברתיים והרגשיים הבסיסיים של הילד – שלא לדבר על הצרכים היסודיים, שהתגלו עם אבחון הבעיה בשמיעה. משך תקופת ההסתגלות יכול לנוע ממספר שבועות ועד למספר שנים. לגבי הורים מסוימים זהו מצב תמידי. במרבית מקרים האם, שהיא קרובה יותר לבעיה, עוברת את השלבים במהירות רבה יותר מהאב. שיוני חריף בתגובותיהם עלול לגרום לקרע בין ההורים ולהביא לידי התפרקות המשפחה. מסוכן באותה מידה הוא המצב, שבו האם מפנה את כל תשומת-לבה לטיפול בילד לקוי-שמיעה, והיא מתעלמת מתפקידיה האחרים ומהיחסים הרגשיים הנוספים במשפחה.

יש לשים לב לכך, שתהליך ה"אבל" יכול לחזור על עצמו מספר פעמים בחיי ההורים. כשהילד מתבגר והשפעותיה של הלקות בשמיעה נראות ביתר בירור, ההורים עלולים לחזור על השלבים של ההכחשה ושל הכעס. אולם צפוי כי כל חזרה כזו תהיה קלה עותר ותקופת התמודדות קצרה יותר.

חשוב מאד להדגיש, שתהליך ה"אבל" המתואר לעיל אינו פתלוגי. הוא טבעי, בלתי נמנע ומהווה את התגובה הבריאה לאובדן. אחד מתפקידי המומחה הוא לתת תמיכה בשלבי ה"אבל" המוקדמים, כדי שההורים יבנו ויקבלו את תג ובתיהם ולבטיהם שלהם, ויתחילו להתמודד בצורה יעילה עם צורכי הילד. התקדמות של הילד תלויה לחלוטין בתוך ההורים, ודבר לא יושג ע"י ניסיונות של התעלמות או זירוז תהליך ה"אבל". נהפוך הוא. ניסיונות כאלה רק יובילו לבעיות חמורות יותר בעתיד.

שינויים בהתנהגות ההורים משנים את הסביבה של הילד ומשפיעים על התפתחותו.

התפתחות שמיעתית

ה"מבחנים" הביתיים, שהורים עורכים כאשר הם חושדים לראשונה בלקות-שמיעה ובמהלך שלב ההכחשה, עלולים לעכב התפתחות שמיעתית. הדבר נכון במיוחד לגבי ילד בעל חירשות עמוקה, לאחר שהותאמו לו מכשירי-שמיעה. מכיוון שהרעשים החזקים, שההורים משמיעים לילד, אינם רלוונטים לפעילות הילד ולדברים המעניינים אותו, הוא יתעלם מהם, וסוג תגובה זה עלול לגלוש גם לתחום הצלילים המשמעותיים יותר.

מרגע שההורים משוכנעים, שילדם הוא לקוי-שמיעה, הם מונעים לעיתים קרובות מהילד גירויים שמיעתיים שימושיים. לדוגמא, הם לא יקנו בכוונה צעצועים המשמיעים רעש, הם ימנעו מלדבר אל הילד , והם ישתמשו במגע ובראיה כדי למשוך את תשומת-לבו. כל התגובות הללו הן טבעיות ומובנות, אך הן גורמות לסביבה אקוסטית דלה ומעוותת,ובכך הן פוגעות בהתפתחות הילד, במקום לסייע לה.

התפתחות שפתית

ההתפתחות השפתית המוקדמת של הילד תלויה לגמרי בשיחה עם האם (או מטפל אחר), תוך כדי קיום יחסי גומלין משמעותיים בזמן משחק או בפעילות היום-יום. כאשר מונעים מהילד פתיחות לשפה, או משנים את השפה בצורה מלאכותית (לדוגמא: שימוש במילים בודדות במקום במשפטים) ההזדמנויות של הילד לפתח שפה מצומצמת.

התפתחות רגשית וחברתית

ההשפעות החמורות ביותר של תגובה הורית בתחומי ההתפתחות החברתית והרגשית.

ילדים אינם זקוקים לשפה מדוברת כדי לחוש את הפחד, את הייאוש ואת חוסר הביטחון של ההורים. הרגשות מועברים בהבעות פניהם, בריח גופם, במידה ובאיכות של המגע הפיזי של ההורים עם הילד. התנהגות ההורים כלפי הילד הופכת לחלק מהתפיסות המתפתחות של הילד לגבי עצמו ואנשים אחרים. ככל שהילדים מתבגרים הם עלולים לתפוס את עצמם כגורמים ליגונם של הוריהם. איך יוכלו לפרש אחרת את החרדה המקדימה ביקור במרפאה, שבה הם במרכז ההתעניינות ואת הייאוש המובע לאחר מכן ?

בתקופה שההורים נמצאים במצב של אין-אונים, הנובע מתחושת אשמה, הילד אינו נתון למשמעת מתאימה. לא מציבים לילד גבולות, מכיוון שההורים חשים חסרי אונים והם מפחדים לטעות או מכיוון שהם מרחמים על הילד. אם בעיה זו לא נפתרת, הילד יהפוך לרודן הרודה בהוריו ללא רחמים, בוחן אותם ומפעיל את השליטה, שאינה ניתנת להפעלה באמצעות השפה.

קשה מאד להורים לקבל את הלקות בשמיעה ואת הדברים המוחשיים הנלווים אליה, כגון מכשירי שמיעה. היחס השלילי על אופן ניצול המכשיר ומביא להורדה נוספת בדימוי של הילד.

ההורים עשויים לנסות להיות בררנים: לקבל את הילד ובו זמנית לדחות את האובדן בשמיעה, אך זהו דבר בלתי-אפשרי. האובדן בשמיעה הוא "חלק" מהילד ויהווה גורם חשוב המשפיע על חיי הילד ואישיותו. לא ניתן להפריד בין הילד ואובדן השמיעה שלו. דחייה של האחד היא גם דחייתו של השני.

Arthur Boothroyd "Hearing impairment in young children"

Englewood Cliffs, Prentice-Hall, 1982

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *