בית ספר לחרשים

כך זה התחיל

זכות ראשונים להוראת חרשים, לדעת ההיסטוריון הצרפתי, ג'וזף מארי דג'ארנדו, בן המאה ה- 19, שמורה לפונס דה לאון (1520-1584) בן למשפחת אצילים מספרד. הוא יסד בי"ס מיוחד לחרשים במנזר סאן סלבאדור. תלמידיו היו ממשפחת אצולה, הם למדו ל"דבר, לקרוא, לכתוב, לחשב ולהתפלל". ראשית לימודם לכתוב מילים, כמציגים בפניהם את האובייקט, ואחר כך תורגלו להביע את המילים בקולם הם. אין עדות על שימוש בקריאת שפתיים, או בסימנים מוסכמים.

דמות חשובה נוספת בחינוך חרשים היה חואן מרטין פאבלו בונט. הוא המליץ להתחיל בהוראת האיות ובשלב מתקדם ללמדם להשמיע את קולות העיצורים. הלורד לואיז דה ולאסקו, בנו של מושל קסטיליה, היה חרש שלמד אצל בונט. הוא היה חביבו של פיליפ ה-VI, מלך ספרד. לואיז קיבל מהמלך את תואר המרקיז.

בתחילת המאה ה- 17 הפך ה"ריאליזם" לעקרון המנחה בלמידה. גישה זו חיזקה את השימוש בניסוי וחקירה של תופעות טבע, במיוחד אלה הקשורות לרווחת האנושות. ג'ון לוק טען, כי אימון החושים הוא הצעד הראשון בחינוך.

בתחום החקר הרפואי היו ניסיונות להסביר את תופעות החרשות, באמצעות בדיקות שלאחר המוות. באותה עת סברו שיש קשר בין העצבים המובילים מן המוח ללשון ולאוזן. במקביל היסו לחקור את יסודות השפה והדיבור. היו ניסיונות לבנות שפה הגיונית לחרשים, שתבסס על האיות ושפת הסימנים שבשימוש נזירים-שתקנים, גנבים (שתיקשרו בחשאי) ומשחקי ילדים.

ג'ורג דאלגארנו מסקוטלנד פרסם ב- 1661 את שיטת האיות שלו. על כף יד שמאל מוקמו העיצורים והתנועות (ראה איור). האיות נערך באמצעות מגע של אצבע ואגודל כף יד ימין בכך יד שמאל.

ג'ון וואליס וויליאם הולדר נחשבים למורים הראשונים לחרשים באנגליה. הולדר טען, כי יש ללמד תחילה את החרשים להפיק צלילים, מהצלילים לבנות הברות ומההברות לבנות מילים. הכתיבה תשולב מיד, כדי שהתלמיד יוכל לקשר בין הצלילים שלמד לסמלים הכתובים, הולדר נעזר ברצועת עור דמוית לשון, ללמד את תלמידיו למקם את הלשון בעת הפקת הצלילים.
מאמצע המאה ה- 17 הופעת ההוראה לחרשים למומחיות. חינוך ילדים הופך בתקופה זו לנחלת הרוב. אלה שעסקו בהוראת חרשים וזכו להצלחה, אימצו זאת במשלח-יד. רובם שמרו בסוד את שיטותיהם.

בין המורים הנדיבים והמשפיעים בחינוך חרשים בתקופה זו נמנה ג'ון קונראד אמאן (1669-1724) רופא שוויצרי שהשתקע בהולנד. בנוסף לעיסוקו ברפואה, הוא גילה עניין בחינוך חרשים. הוא האמין שהדבור הוא מתת-אל וגם החרשים יכולים לרכוש אותו. הוא הבחין, כי תלמידיו יכולים לחוש את הוויברציות של הקול, ומיד עשה בזה שימוש, באמצעות מגע היד בגרון, בשעת לימוד הדיבור. אמאן הורה לתלמידיו לתרגל אימוני דיבור מול הראי. הוא עשה שימוש רב בקריאת שפתיים. שיטתו של אמאן אומצה בגרמניה.

"המורה הגדול מכולם" לחרשים, כפי שכינוהו בשעתו, היה היהודי יעקב רודריגז פראירה מפורטוגל (1715-1780) הוא התעניין בהוראת חרשים בעקבות הצלחתו בהוראת דיבור לאחותו החרשת. על שיטתו של פראירה יש מידע מוגבל, בגלל הסודיות שגזר על תלמידיו. שיטת האיות שלו הייתה של צלילים. הוא תירגל אימוני שמיעה עם תלמידים, שהיו להם שרידי שמיעה.

פראירה קיבל שכר רב עבור עבודתו. הוא זכה לכבוד והוכרה על הישגיו מהאקדמיה למדעים בפריז ואף לקצבה מלכותית מצרפת. ב- 1760 נבחר פראירה כחבר בחברה המלכותית האנגלית.

עם מותו נסתם הגולל על עבודתו, שיכלה לתרום לקידום החינוך לחרשים. במאה ה- 18 ובתחילת המאה ה- 19 הוקמו בתי ספר לחרשים בכל המדינות הגדולות של העולם המערבי.

הכומר צ'רלס מישל דה-לאפה (1712-1789) הפך את החינוך לחרשים לעניין ציבורי. הוא יסד את השיטה הצרפתית – "שיטת הדממה", שפת הסימנים כשפה מועדפת. הוא יסד בי"ס לחרשים שהלך וגדל ומומן בתחילה על-ידו. שימוע של דה-לאפה יצא ברחבי תבל. שליטים, מחנכים ואנשי-עט באו להתרשם מעבודתו.

לואי ה- 16, מלך צרפת, תמך בביה"ס. קתרינה, קיסרית רוסיה, שלחה לו מתנות, והוא בתשובה אמר לה, שאם ברצונה להודות לו שתשלח לו ילד חרש או מורה שיוכשר אצלו להוראה. הקיסר האוסטרי ג'וזף II-ה שלח, לאחר ביקורו במקום, את הכומר סטורק להשתלם שם במשך כשנה. כשחזר הקים סטורק ב- 1779 בוינה את ביה"ס הראשון לחרשים במדינה. דה-לאפה ראה בשפת הסימנים שפת האם של החרשים. הוא לא ראה צורך גדול בהוראת הדיבור.

הכתיבה הייתה, לדעתו, תרגום הסימנים לשפה. הוא פעל להרחיב את שפת הסימנים ולהעשירה, וחיבור מילון לשפת סימנים.

תחילה לימד דה-לאפה את האיות ולאחר מיכן לימד הפקת צלילים באמצעות שימוש בשליטה בלשון ובגרון R) – בעזרת גרגור מים, A – באמצעות הנחת 4 אצבעות של הלשון). הוא השתמש בקריאת שפתיים, וקרא לזה "איות שפתיים". הוא העדיף את השימוש באיות ובשפת הסימנים, כי לדעתו הם יכולים להתאים לכל השפות.

ממשיך דרכו של דה-לאפה בצרפת היה סיקארד.

בספרד

לורנצו הרוואס פנדורו (9081-5371) הוציא לאור ב- 1795 במדריד את ספרו "בית ספר ספרדי לחרשים-אילמים". בספרו סקר הרוואס את כל הנעשה בהוראת חרשים בספרד, מנואלית ואוראלית. בעבודתו הוא נעזר בשפת הסימנים של דה-לאפה. להלן שלוש קביעות מספרו:

1 .חינוך החרש אינו רק יתרון לחרש, אלא גם רווח לכל החברה.

2. הבנות מצליחות יותר מהבנים בלימוד קריאת שפתיים

3. יש להקדים בגיל חינוך חרשים (הוא ערך ניסוי מוצלח עם תינוק חרש בן שנתיים).

באיטליה

ביה"ס הראשון לחרשים באיטליה נוסד ע"י האב סילבסטרי ב- 1784 ברומא. הוא היה תלמידו של דה-לאפה. סילבסטרי למד את שיטתו של אמאן והתוודע לפרסומים של הרוואס.

בגרמניה

בתי הספר בגרמניה, במאה ה- 18, היו למובילים של השיטה האוראלית בהוראת חרשים.

סמואל הייניק (1727-1790) נחשב לאבי "השיטה הגרמנית". היה לו בי"ס פרטי לחרשים בלייפציג. הוא קבע, כי "השפה המדוברת היא הציר עליו נע הכל". לטענתו, הילדים החרשים הרי בוכים, צוחקים וצועקים, הווה אומר שיש להם קולות, והם יכולים ללמוד להשתמש בהם נכונה.

הוא התנגד להתחיל בלימוד אותיות, כי ילד שומע אינו מתחיל לדבר באמצעות לימוד אותיות.

לכן, לדעתו, יש ללמד מילים בעלי משמעות. מהמילים לחברות ולאותיות.

הייניק התנגד לשיטה הצרפתית של דה-לאפה, וטען שהיא מזיקה. הוא ניהל חליפת מכתבים עם דה-לאפה בדבר גישותיהם המנוגדות.

בתקופה זו נעשו ניסיונות ללמד בשיטה הצרפתית, אך הגישה השלטת בסופו של דבר הייתה השיטה האוראלית.

באנגליה

בדמות הבולטת בחינוך החרשים באנגליה היה הסקוטי תומאס בראידווד (1715-1806) הוא ניסה לעורר תמיכה ציבורית בחינוך חרשים, אך לא זכה בכך, והוא נאלץ לפתח את שיטתו במסגרת משפחתו ולהפכה לסודם. גם התלמידים נצטוו לשמור על סודיות. בית ספרו הפרטי זכה להערכה ולפרסום רב. בני משפחתו שימשו מורים בבית הספר.

עם מותו של בראידווד ראה עצמו אחיינו, ג'וזף ווטסון, משוחרר מחובת שמירת הסוד וב- 1809 פרסם את השיטה שהונהגה ע"י בראידווד. לימוד השפה, לפי בראידווד, עוברת דרך לימוד עיצורים, חברות ומילים, ואז לכתיבה ולקריאה. עד שתושג שפה אוראלית, הוא אפשר שימוש בג'סטות ובסימנים טבעיים. הוא המליץ על האיות בשתי ידיים, המקובלות עד היום באנגליה.

עד שנת 1825 שלטה שושלת בראידווד בבתי הספר לחרשים באנגליה. בשנה זו מונה למנהל ביה"ס לחרשים באדינבורו לואי פוגה השוויצרי, שהיה אמון על השיטה הצרפתית.

בארה"ב

בתחילה היו ילדים חרשים ממשפחות עשירות נשלחים לאירופה, להתחנך אצל מומחים, אחיינו של הנשיא מונרו למד בפריז.

הקרדיט לימוד החינוך לחרשים בארה"ב ניתן לתומאס הופקניס גלודט (1787-1851). הוא עסק כשנתיים בהוראה וב- 1814 הוסמך למטיף. את התעניינותו בחרשים החל כשפגש לראשונה את אליס קוגסוול, בתו החרשית בת ה- 9 של ד"ר מייסון פיטש קוגסוול. ד"ר קוגסוול סרב לשלוח את בתו להתחנך באירופה, הוא התכוון לייסד בי"ס לחרשים בארה"ב. הוא העריך שבארה"ב היו בעת ההיא כ- 2,000 ילדים ובני נוער חרשים. ד"ר קוגסוול כינס ב- 1815 את פרנסי עירו ושיכנם בצורך בהקמת מוסד חינוכי לחרשים בהרטפורד.

גלודט, שהחל ללמוד את שיטתו של סיקרד בעקבות התעניינותו באליס, נבחר לצאת ללימודים באנגליה אצל מורים ממשפחת בראידווד. הוא שאף למיזוג של הגישה הצרפתית עם הגישה האנגלית. גלודט ביקר גם בפריז אצל סיקרד. בשוב לארה"ב עם לורנט קלרק, צרפתי חרש שהוסמך כמורה מסייע, יסד ב- 15.4.1817 את ביה"ס לחרשים בהרטפורד. ביה"ס הוקם בסיוע כספי של בית המחוקקים של קונטיקט וכספי תרומות פרטיות.

4 שלבים היו בשיטת ההוראה בביה"ס:

1. לימוד שפת הסימנים הבסיסית.

2. לימוד שפת הסימנים המקובלת.

3. לימוד האיות.

4. לימוד בכתיבה בהקשר לאיות

באותה עת הייתה התעלמות מהשפה האוראלית.

בעקבות בי"ס זה נפתחו בארה"ב בתי ספר נוספים לחרשים.

כך זה התחיל – לקט שני ואחרון

בתחילת המאה ה- 19 גברה מגמתם של המחנכים להתרכז בילד הלומד במקום בחומר הלימוד.

החינוך החל להיתפס לא רק כאמצעי הכנה לעתיד אלא גם כסגנון חיים בהווה. בתקופה זו החלו מתפתחים הרעיונות של תוכניות לימודים המותאמות לתהליכי ההתפתחות הטבעיים של הילד.

בין מחנכי החרשים הבולטים בתקופה זו היה יוהן בפטיסט גרזר (1766-1814) מבווריה. בתחילה לא זכה לתשומת לב מרובה, אולם כאשר נסוגו צבאותיו של נפוליאון, היה רצון לחזור לשיטות הגרמניות, וכך זכתה שיטת חינוכו האוראליסטית של גרזר להכרה.

בחינוך החרשים ראה גרזר יתרון גדול בעובדה, שהם מבודדים. ביוזמתו הוקמו מרכזים להכשרת מורים בבתי-ספר וסמינרים, בשיטת ההוראה לילדים חרשים. בשנת 1821 פתח גרזר בי"ס ניסויי לחרשים כאגף של בי"ס רגיל בביירויט (בווריה).

תוכנייתו הייתה להעניק לילדים שנה וחצי עד שנתיים של לימוד בכיתות מיוחדות ואז לשלב אותם בכיתות הרגילות. מורי הכיתות הללו היו אמורים לעבוד הכשרה בהוראת ילדים שומעים וחרשים. הבסיס המחשבתי לתוכנית זו היא שיכולת הדיבור האוראלית הוא האמצעי היחיד, שבו יוכלו החרשים לחזור ולהשתלב בחברה השומעת. אם מלמדים ואתם גם איות אצבעות, מאלצים אותם ללמוד שתי שפות בו-זמנית, והדבר גורע מיכולת התלמידים ללמוד שפה מדוברת.

בתחילה שיטתו של גרזר התקבלה בהתלהבות רבה, ופתחו כיתות רבות לחרשים בבתי הספר רגילים ברחבי המדינה. אולם קצב הלימוד האיטי יותר של הילדים החרשים לא נלקח בחשבון, ותוך מספר שנים השיטה דעכה ונעלמה.

ויקטור אוגוסט זגר היה ראש המכון לחרשים-אילמים ועיוורים בוורנטברג, גרמניה. בשנת 1825 פרסם ספר בשם "המדריך להוראת ילדים חרשים-אילמים". הספר בעל הגישה האוראליסטית החזקה, שימש כמדריך למורים במשך כ- 20 שנה.

אחד המורים הגרמנים הגדולים ביותר לחרשים היה פרידריך מוריץ היל (1805-1874) הוא הקדיש את חייו לחינוך חרשים ופרסם ספרים רבים.

היל יישם את עקרונות "שיטת האם" של פסטלוצי. זו שיטה לרכישת ידע, המחקה את האופן בו תינוק לומד מאמו – לימוד ממגע יום-יומי, טבעי. הוא דבק בגישה האוראלית, אך גישתו הייתה חדשנית מאד בהשוואה לאלה שדבקו בשיטה הדקדוקית לרכישת שפה.

השיטה של היל התבססה על 3 עקרונות:

1. יש ללמד שפה לילדים חרשים באותו האופן, שבו ילדים שומעים רוכשים אותה בשימוש יום-יומי, בהקשר לאובייקטים ופעילויות מתאימות. כאמצעי עזר תכנן היל פוסטרים ומקראות מיוחדות.

2. הדיבור חייב להיות הבסיס לשפה, כמו אצל השומעים. לכן יש ללמד שפה אוראלית לפני הקריאה והכתיבה. בשעורים אלו נלמדו דיאלוגים פשוטם אך טבעיים.

3. יש להשתמש בדיבור מההתחלה כבסיס להוראה ולהבנה. היל לא פסל את השימושים בג'סטות טבעיות, אך האמין שניתן להחליפם במהירות בשפה מדוברת.

באנגליה, בשנת 1829, הכומר פנטון הקים בי"ס לחרשים בדקנקסטר שביורקשייר. הוא דגל בשיטה הצרפתית, שעל-פיה התלמידים למדו סימנים טבעיים, איות אצבעות כתיבה לפי הסדר הזה. הקריאה נלמדה במקביל לכתיבה. הדיבור נלמד רק כאשר לילד היה "כשרון טבעי" לעניין.

בין הדוגלים באוראליזם באנגליה תפס תומס ארנולד מקום נכבד. הוא תקף את השיטה הצרפתית להוראת שפת הסימנים, מפני שהסימנים שנלמדו אינם טבעיים אלא שרירותיים לחלוטין, ובכך מגבילים את כושר החשיבה ההגיונית של התלמיד. הוא אף טען, שמיבנה המשפט נלמד הוא זה שבשימוש החרשים האנאלפביתים, הנחשב כסדר "טבעי".

"תומס מנקה את הסביבון שלו במטלית" הפך להיות בשפת הסימנים: "תומס סביבון מטלית שלו ב-"ארנולד האמין ששמירה על מיבנה משפט תקין תקל על רכישת שפה ואף טען, שהמשפט הפשוט מהווה את הבסיס לרכישת הדקדוק.

ארנולד הקים את התיכון הראשון לחרשים בבריטניה. במשך 80 שנה היה זה המוסד היחיד להשכלה גבוהה עבור החרשים בבריטניה. ארנולד נפטר בשנת 1897

בתקופה זו הוקמו בתי-ספר לחרשים במדינות רבות, כגון: אירלנד, דנמרק, רוסיה, שוודיה ושוויץ. באופן טבעי הופיעו בתי ספר לחרשים במושבות, כגון דרום-אפריקה.

בהולנד שלטה הגישה האוראליסטית. בין מחנכי החרשים הבולטים ביותר היה דויד הירש (1813-1895) הוא סבר, שיכולת הדיבור של ילד צריכה להיות כל-כך טובה עד שיוכל להשתמש בדיבור באופן ספונטני לצורך תקשורת. יכולתו ומסירותו של הירש הניבו תוצאות טובות. מורים בבתי-ספר שניהל העבירו את המסר למקומות רבים בעולם. שניים מהם מלאו תפקיד חשוב בתחיית הגישה האוראלית בבריטניה באמצע המאה ה- 19. נציין את סיפורו של אחד מהם.

בשנת 1863 הברונית מאיר דה-רוטשילד הקימה מוסד לילדים חרשים-אילמים. תחילה למדו הילדים את שפת הסימנים ואיות האצבעות, אך הברונית השתכנעה לנסות את השיאה האוראלית, ואז הוזמן המורה מהולנד. הישגיו היו כה מרשימים, עד שתוך ארבע שנים בית-הספר גדל מאד, ואף פתח את שעריו לילדים חרשים, ללא הבדלים של דת ולאום. באותו מקום נפתחה המכללה הראשונה להכשרת מורים לחרשים בעולם של דוברי אנגלית.

צ'רלס גוויט בגורניגן שבהולנד לא הזניח את ההיבטים הפיזיולוגיים של חירשות תלמידיו. בשנת 1827 דקרו לשמונים ואחד תלמידיו את עור-התוף, מתוך ניסיון לשפר את יכולת השמיעה שלהם.

הוא יזם חוק המחייב דיווח על כל ילד חרש לרשות הבריאות המחוזית, כדי שכל הילדים החרשים יזכו לחינוך מתאים.

גם בצרפת גברה הנטייה לעודד את הגישה האוראלית. ז'אן ז'אק ולאדה-גאבל, שהיה תלמידו שלפסטלוצי, ניסה ליישם את "שיטת האם" להוראת השפה, באמצעות כתיבה ולאחר מיכן על-ידי דיבור. שיטתו לא הגיעה להישגים הצפויים, אך השפיעה מאד על המעבר מהשימוש בשפת הסימנים לגישה האוראלית בבתי-ספר בצרפת. שותפו של ולאדה-גאבל, מ. לאון ואייס, הביא את שיטתו למכון לחרשים שבניו יורק בשנת 1830.

בתי-הספר לחרשים בארה"ב התפשטו באותה התקופה במהירות ממדינה למדינה. חלקם התחילו כבתי-ספר פרטיים, שהפכו לממלכתיים; רבים אחרים היו ממלכתיים מלכתחילה. כולם היו בתי ספר פנימייתיים, שהשתמשו בשפת-הסימנים בהתאם לשיטות החינוך של גלודט.

מחוץ לכותלי בתי-הספר הללו החלו מתגבשות תנועות לקידום החינוך בגישה האוראלית לחרשים. באזור בוסטון נמצאו 3 ילדות קטנות, שהייתה להן השפעה רבה על הקמת בתי-ספר בגישה אוראלית באזור.

הראשונה הייתה מייבל האברד, שהתרחשה בגיל ארבע. אימה השקיעה מאמצים רבים לשמור על יכולת הדיבור של בתה ושכרה לה מורה, שעבדה עם הילדה רק בקריאת שפתיים.

השניה הייתה ג'ני ליפיט, בתו של מושל רוד-איילנד. היא התרחשה בגיל שלוש. אימה לימדה אותה בעצמה לפי שיטת חינוך אוראלית. השלישית הייתה פני קושינג, שהתרחשה בגיל שלוש וחצי. מורתה התרשמה מהישגה של הילדה בקריאת שפתיים ולימדה את פני בשיטה דומה.

תוך זמן קצר, שלוש המשפחות החלו לשתף פעולה. בקשתם הראשונה לפתיחת בית ספר ממלכתי המבוסס על הגישה האוראלית נדחתה, והם נאלצו להסתפק בפתיחת בית-ספר פרטי קטן.

בית-הספר הזה זכה לפרסומת רבה. בניסיון השני המשפחות פנו ישירות למושל בולוק שהפגין אהדה לבעיית החרשים. באותו יום, שבו פנו המשפחות אל המושל, קיבל האיש מכתב מאדם, שהציע לתרום 50,000 דולר לפתיחת בית-ספר אוראלי לחרשים. שמו של אדם זה היה ג'ון קלרק, שגילה עניין בנושא החרשות עקב כך שהחל מאבד את שמיעתו. באוקטובר 1867 נפתח בית-הספר הפנימייתי לחרשים על-שם קלרק.בשנת 1869 נפתח בית-ספר יומי בבוסטון.

באותה תקופה נפתח בניו יורק בית ספר אוראלי יהודי. לאחר כמה שנים בית-הספר קיבל הכרה ממדינת ניו-יורק ונפתח לכלל הציבור.

אלכסנדר גרהם בל (ממציא הטלפון) נולד בשלושה במרץ, 1847 בסקוטלנד. אביו היה מורה להיגוי והוא חלם על יצירת שפה אוניברסאלית. למטרה זו המציא שיטה, שכונתה בכינוי "דיבור ויזואלי" (Visible Speech). שיטה זו הייתה מורכבת מסמלים המייצגים את המיקום הבסיסי של אברי-הדיבור בעת השמעת צלילים. אימו של בל הייתה לקויית-שמיעה מגיל ארבע. היא השתמשה בדיבור באופן רגיל, אך לא ידעה לקרוא שפתיים, לכן נעזרה באיות אצבעות.

בעקבות מחלת השחפת שהמיתה את שני אחיו של אלכסנדר, עברה המשפחה לקנדה. שם הוזמן אביו לבית-הספר לחרשים על שרה פולג, בבוסטון, כדי ללמד את המורים את שיטת הדיבור הוויזואלי. כיוון שלא היה יכול להגיע בזמן, נשלח אלכסנדר במקומו.שם ראה בפעם הראשונה לאלה הישגים ניתן להגיע בעזרת קריאת שפתיים.

שיטת הדיבור הוויזואלי התגלתה כבלתי יעילה ואט-אט הוזנחה. אך התלהבותם של בל ושותפיו הביאה להתפתחות גרעין חזק של מורים, שהיו בעד השיטה האוראלית.

בשנת 1872 פתח בל את בית-הספר לפיזיולוגיה של הקול בבוסטון. שם פגש במייבל האברד, אחת משלוש הילדות החרשות מבוסטון, אשר גדלה בינתיים. כשהחליטו השניים להינשא, נתקלו בהתנגדות הוריה. אלה לא רצו להשיא את בתם לממציא עני ורק לאחר שהמציא בל את הטלפון, נישאו השניים ביולי 1877.

אחד הפרסים שבל קיבל עבור עבודתו עם חשמל היה פרס וולטה, על שם אבי-החשמל. 20,000 דולר מהפרס הזה הוא הקדיש להקמת מכון-וולטה (בשנת 1887) ולמטרת הרחבת הידע אודות החרשים והפצתו. בל היה גם בין מייסדי האגודה האמריקאית להוראת דיבור לחרשים. הוא ערך מחקר סטטיסטי שבו קבע, כי החרשים מתחתנים בינם לבין עצמם, מפני שהם סגורים בתוך שפת-הסימנים שלהם. הדבר הזה מגדיל את הסיכויים לחירשות גנטית. הוא טען, שיש לחנך ילדים חרשים בבתי-ספר יומיים (לא פנימיתיים) כדי שיוכלו לשמור על קשרים חברתיים. בזכותו החליפה ארה"ב באופן רשמי את המושג "חרש-אילם" ב"חרש".

בל היה בין הראשונים שדרשו, כי ילדים חרשים יתחילו את לימוד הדיבור הלקוי בחיקוי של מילים שלמות בעלי משמעות. זה היה בניגוד ל"שיטת אלמנט" הוותיקה, שבה נלמדו קודם מרכיבי הדיבור בצירופים חסרי משמעות, ורק אחר-כך עברו למילים בעלות משמעות תקשורתית.

בל נפטר בשניים באוגוסט 1922, בגיל 57.

מתוך המאבק בין האוראליזם לשפת הסימנים צמחה השיטה המשולבת שמטרתה הייתה לנצל את הטוב שבשתי השיטות. שיטה חדשה זו זכתה לתמיכה של משפחת גלודט.

בשנת 1864 הוקמה מכללת גלודט, המוסד הראשון להשכלה גבוהה לחרשים. בשנת 1891 נתווספה לה מחלקה להכשרת מורים.

ההתלהבות ההולכת וגדלה מהשיטה האוראלית בהוראת החרשים הביאה לכינוס הוועידה הבינלאומית הראשונה של מורים לחרשים בפריס, בשנת 1878.

כינוס זה לא אורגן היטב, ומספר המשתתפים מארצות זרות היה מועט. הכינוס המשמעותי הראשון הוא זה שנערך במילנו, בשנת 0881. הנושא המרכזי שעמד על הפרק היה שיטת ההוראה בבתי-הספר. לאחר שנשמעו דבריהם של מנהלים מבתי ספר שונים, שבהם השתמשו בשיטות הוראה שונות, הודיעה הוועדה על הסיכום הבא:

"בהתחשב ביתרון הברור של הדיבור על-פי הסימנים, בשיקום החרש-אילם בחברה, ובכך שזה על-פני שיטת הסימנים בחינוך והוראת החרשים והאילמים".

תוצאות ההצבעה על הסיכום הנ"ל: 160 – בעד, 4 – נגד.

רוב המחנכים שהשתתפו בוועידה במילנו, חזרו הביתה חדורי מוטיבציה לקדם את חינוך החרשים. השיטה האוראלית אומצה כשיטה המועדפת בכל הארצות, למעט ארצות-הברית.

ככל שהמאה התשע-עשרה התקרבה לקיצה העבירו מחנכים ברחבי העולם את הדגש מחומר הלימוד אל הילד. בתחום הוראת החרשים ההתעניינות זו בצרכים הסביבתיים והתפתחותיים של הילד עוררה עניין מחודש בצורך של הילדים בשפה מדוברת.

התנגדותם של הדוגלים בשיטת הסימנים הייתה גדולה. חלק מההתנגדות נבעה מפחד מפני נחרש ואילו חלק מהמתנגדים האמינו באמת בצדקת דרכם. ארצות-הברית נותרה המעוז היחיד הממשי של שיטת הסימנים לאחר ועידת מילנו. אולם גם בארה"ב שיטות ההוראה על-פי השיטה האוראלית הלכו והתפתחו במהירות, וזכו להצלחה לצד שיטות ההוראה הידניות.

כשעוקבים אחרי ההיסטוריה של החרשים עד למאה העשרים, רואים מודעות הולכת וגדלה לצורך בחינוך טוב יותר לחרשים. הדבר הביא להתפתחותן של שיטות הוראה משופרות. במאה העשרים החלו להתמודד עם המגבלה הפיזיולוגית עצמה, עם לקות-השמיעה. התפתחותם של מכשירי שמיעה בעלי הגברה האלקטרונית השפיעה באון דרמטי על חינוכם של החרשים. בפעם הראשונה ניתן היה לנצל את שרידי השמיעה הקיימים אצל מרבית לקויי-השמיעה.

בתחילת המאה ה- 20 ניתן היה למצוא בארה"ב מגוון שיטות הוראה ובאופן הולך וגובר – שילוב של מספר שיטות. לפי שיטת רוצ'סטר, דיבור רגיל לווה ע"י איות אצבעות, כאשר הידיים הוחזקו בגובה הפנים. בחלק מבתי-הספר שיטת ההוראה כללה שימוש סימולטני בדיבור ובשפת הסימנים.

זאת כדי שהתלמידים יוכלו לרכשו כמות גדולה יותר של ידע בעזרת השיטה הנוחה להם. לעומת זאת, בבתי-הספר היומיים ובחלק נכבד מבתי-הספר הפנימתיים הנטייה לכיוון האוראליזים הלכה וגברה.

הושם דגש על הקדמת גיל התחלת ההוראה ונפתחו כיתות-גניות גם בבתי-הספר הפנימתיים וגם בבתי-הספר הפנימייתיים וגם ביומיים. ככל שעבודה זו הוכיחה את עצמה הלך וירד גיל המתקבלים, עד כדי כך שיש מרכזים המקבלים ילדים מגיל שנה.

בבתי הספר נקטו גם גישות רב-חושיות. נוצרו סמלים שונים, שנועדו לסייע לילד לקוי-שמיעה לראות את הצלילים שאינו יכול לשמוע. השתמשו בקודים צבעוניים להדריכו בהגיית הצלילי הללו.

חשוב לציין כאן את אוניברסיטת גלודט, שנוסדה ב- 1856 ע"י עמוס קנדל. הוא העמיד בראשה את אדוארד גלודט, בנו של תומס הופקינס גלודט המפורסם. גלודט נהפכה לאוניברסיטה היחידה שנועדה לחרשים בלבד. בכיתות משתמשים בו-זמנית בדיבור, באיות – אצבעות ובשפת-הסימנים על בסיס העיקרון שהתלמיד ירכוש ידע בכל צורה שנוחה לו.

בבריטניה ההתפתחויות בחינוך עברו מסלול דומה לזה שבארה"ב. בתי-ספר רבים הפרידו בין כיתות של חרשים וילדים בעלי בעיות נוספות, לבין ילדים כבדי-שמיעה, כדי שניתן יהיה ללמד על-פי שיטות חינוך שונות.

בית-הספר הראשון לתינוקות נפתח במנצ'סטר, בשנת 1912. בעקבות פעילות המנהלת ובעלה, הזוג יואינג (Ewing), נוסדה קתדרה לחינוך חרשים באוניברסיטת מנצ'סטר, בשנת 1949.

אחד המרכזים הראשונים, שענו לצורכיהם של הורים היודעים בשלב מוקדם שילדם לקוי-שמיעה, הוא ה- Clinic Tracy John בלוס-אנג'לס , ארה"ב. המרכז הזה נותן קורסים בהתכתבות להורים ברחבי העולם.

כיום עתידו של הילד לקוי השמיעה מבטיח הרבה יותר מכפי שהמחנכים בעבר מסוגלים היו רק להעלות על דעתם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *